יש לי זיכרון ילדות מאסיפת ההורים של כיתה ז'

אני יושבת מול המורה עם שני הוריי והיא אומרת להם

כמה אני לומדת יפה ומצליחה⁦ ⁩ הייתי חר-ש-נית.

ואז אמא שלי משתפת אותה כמה אני מבקשת להעזר בה.

אם להכנת עבודות או למידה למבחנים או הבנת פרשנים בתנ"ך.

ואמא שלי אומרת:  זה לא בשבילי. אני לא מורה ולא רוצה להיות.

תגידי, למה אתם לא מלמדים את הילדים איך ללמוד לבד? "

אני לא זוכרת את תשובת המורה,

אבל הזיכרון הזה נצרב בי היטב.

כנראה הוא אחד המניעים, שבתחילת דרכי היו לא מודעים

לעזור לתלמידים לדעת *איך ללמוד* בעצמם *כל חומר* ולא רק את החומר הנלמד.

ובאמת, כשאני מלמדת נערים ונערות אסטרטגיות ללמידה עצמאית ויעילה

הם מסתכלים עלי ושואלים: תגידי, למה לא לימדו אותנו את זה עד היום??

אז מה אני בעצם מלמדת?

בתהליך של למידת אסטרטגיות למידה אני מלמדת את התלמידים לעבד ולהבין את ים המידע שאליו הם נחשפים.

המידע דומה לחומרי הגלם של עוגה שכדי להפיק מהם את התוצר יש לעבד אותם

וליצור מהם תוצר חדש, אישי, העוגה בעצם.

את המידע התלמידים צריכים לעבד, ולהפוך לידע , ידע שלהם, ידע מופנם, ידע המאוחסן במאגר הזיכרון שלהם.

בשעורים אני מציבה לעצמי יעד,  לתת לתלמידים כלים בעזרתם הם מסוגלים לעשות זאת.

ואין כמו העיניים הנפקחות לרווחה בהקלה וההבנה

שלמרות לקות הלמידה או קשיי הקשב אפשר להבין את המידע ולזכור אותו.